מאירי על בבא בתרא קס״ז

1 מ"מ צריך הסופר שיזהר שלא יהא נותן יד לפושעים לזייף אלא יתבונן בכתיבתו ויצמצם במקום הראוי לצמצם עד שלא יהא שם מקום מוכן לזיוף כל שיכול להזהר שלא יזדמן לו משלש עד עשר בסוף שטה יעשה שהרי יש מקום לזיוף להוסיף שם יו"ד מ"ם ואם נזדמן לו כן על כל פנים מחזיר את הדבור הרבה פעמים עד שתזדמן לו כתיבתו באמצע שטה וכן כל כיוצא בזה וכן הדיין צריך שיתבונן בשטר אם יש אותיות דחוקות כגון ואוי"ן וזייני"ן שכתיבתן במקום דחוק מצויה ויתבונן אם שום זיוף יוצא מהם ומתוך כך אם יש שם שום זיוף מוציאו לאור וכן אם יש ריוח בין תיבה לתיבה יותר מדאי אם הוא מצד זיוף הכל לפי מה שיראה ויתבונן:

2 מעשה באחד שכתב לחברו שהיה מוכר לו משלו שליש בפרדס ובא בעל השטר ומחק גב הבי"ת מאחוריה ועשאה וא"ו וקרא הדיין שליש ופרדס והתבונן הדיין שהיה ריוח מצוי בין מלת שליש למלת ופרדס והרבה בחקירת העדים עד שנתברר לו הזיוף וכן מעשה היה באחד שכתבו לו עדים בשטרו שלקח חלק ראובן ושמעון אחי והיה לראובן ושמעון אח אחד ששמו אחי וכתב וא"ו בדוחק אצל אחי וכשבא אצל הדיין טען שלקח חלק שלשתן והתבונן הדיין על דוחק הוא"ו והרבה בחקירת הדבר עד שנתברר לו הזיוף וכן מי שהוצרך להראות חתימת ידו לבית דין כדי לקיים חתימתו מתוכה על הדרך האמור בכתבות פרק שני שצריך לעשות וכגון שהוא צריך להעיד עם אחר על כתב ידי חברו ואם יעיד על של עצמו נמצאו שלשת רבעי הממון יוצאין על פיו יזהר שלא יחתום באמצע המגלה אלא בראשה שמא ימצאנה אחד ויכתוב עליו מודה אני שאני חייב וכו' כמה שירצה ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ומעשה במוכס אחד רשע שבא לפני אחד מן החכמים כמתחסד ואמר לו שימסור לו חתם ידו עד שאם יעברו התלמידים וחתימת ידו בידם יתבונן מתוכה ויעבירם בלא מכס ובלא שכר והיה החכם חותם בראש הקלף והיה המוכס מושך לו הקלף עד שיחתום באמצע והרגיש בו ואמר לו כבר קדמוך רבנן וכן צריך להתבונן בכל ענין שהוא רואה בכתב או בחתימת העדים שיש בה איזה דבר תימה שירבה בחקירות עד שיתגלו לו סתרי הענין וידון לבסוף כפי מה שיראה מתוך חקירתו מעשה באחד שהוציא שטר שזייף בו חתימת עדים יפה יפה עד שנראה למקיימים ככתיבת אותם החתומים לגמרי והראוה במקרה לאחד מן החתומים ואמר ודאי כתב ידי הוא זה אלא שאני תמה אם חתמתי קודם חברי שהוא גדול ממני מעולם ומתוך כך הרבו בחקירות עד שנודע להם הזיוף וכל שנראה לדיינים כיוצא בזה רשאים לנגוש את החשוד בעיניהם כפי מה שיראה להם מענינו וזהו שנאמר בכל אלו כפתיה ואודי ויש אומרים שלא הותר להם כך בשום פנים ולא נאמר כפתיה אלא דרך איום כמי שמראה עצמו בריא על הדבר וכופתו על העמוד להלקותו ולא שילקהו וכן הדברים נראין:

3 המשנה הרביעית וענינה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירן והבעל נותן שכר כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ואין כותבין ללוקח עד שיהא מוכר עמו והלוקח נותן שכר כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואין כותבין למלוה עד שיהא לוה עמו והלוה נותן שכר ואפילו בעיסקא אין כותבין שטרי ארוסין ונשואין אלא מדעת שניהם והחתן נותן שכר אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהם והמקבל נותן שכר אין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם ושניהן נותנין שכר רשב"ג אומר לשניהם כותבין שנים לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו אמר הר"ם כבר בארנו פעמים כי השובר הוא מחילה ומה שאמר שובר לאשה ר"ל שטר שיהא כתוב בו שאשתו מחלה לו כתובתה ובלבד שידעו העדים שזהו פלוני וששם אשתו הוא אותה שזכר שיש לחוש שמא יכתוב גט על שם אשת איש אחר ששמו כשמו ותוציא אותו הגט אותה האשה והיא אינה גרושה וכמו כן השובר צריך שידע כי פלני שם בעלה ובכן יוכל להעיד עליו וזהו פירוש מה שאמר ובלבד שיהא מכירן ומה שאמר והלוה נותן שכר ואפילו הוא שותפות כגון שיתן לו ממון לעשות בו סחורה ולא יהיה אצל אותו שמתעסק בו נכסים כלל וזהו הנקרא עיסקא ודינו אצלנו פלגא מלוה ופלגא פקדון ואע"פ שחציו בלבד הוא שהוא בתורת מלוה ישלם כל השכר פירוש אריסות הוא שותפות בפירות הקרקע וקבלנות הוא שמקבל הארץ בחלק מפירותיה ולפיכך הוא נותן השכירות ואפילו הוביר אותה כמו שנתבאר בתשיעי ממציעא ושטרי בירורין התרצות כל אחד מבעלי דינין באיזה איש שיהיה שידין לו כמו שיתבאר במסכתא שאחר זה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד וכמו כן לכתוב טענותיהם רשב"ג אומר שהוא יכתוב לכל אחד מבעלי דינין שטר אחד בו טענותיו וזכיותיו ולחברו אחד כמו כן ואינה הלכה אבל יכתוב שטר אחד ויהיו בו טענת כל אחד משניהם ואיך פלני נתרצה בפלני הדיין וטען כך וכך ופלני נתרצה בפלני וטען כך וכך:

4 אמר המאירי נותנין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ר"ל שכותבין וחותמין אותו לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושלא נטל הסופר רשות ממנה מפני שאין צריך בו לדעת האשה שהרי אף בעל כרחה מתגרשת וכן כותבין שובר לאשה שנתקבלה כתבתה כדי להיות מוכן בידה ליתנו לבעל אמר שיגרשנה ויפרענה אע"פ שאין בעלה עמה ושלא נטל הסופר רשות ממנו שהרי אין בו שום חובה לבעל ובלבד שיהא מכירן פירשו בגמ' בין בגט בין בשובר שיהא מכיר שם האיש ושם האשה שאם לא ידע שם האשה שמא החליף שם אשתו בשם אשת חברו ששמו כשמו ונותנו לאשת חברו וכל שכן אם לא ידעו לא שמו ולא שם אשתו שיש לחוש שיחליף שמו בשם חברו ושם אשתו בשם אשת חברו ונותנו לאשת חברו וכן הענין בשובר ובשובר מיהא כשנותנין לה צריך שתהא מוחלת הכתבה מעכשו שאם לא כן יש לחוש שמא נכתב השובר בניסן ולא נתנה עד תשרי ומוכרת כתבתה באמצע זמן זה והלה מוציא שוברו הכתוב מניסן והפסידו לקוחות שלא כדין:

5 ובענין הגט הקשו בגמ' שאע"פ שמכירין שם האיש ושם האשה היאך נותנין לו בלא דעת האשה שמא יש בעיר מי ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו וזהו הנקרא לענין גיטין שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת ר"ל ששמותיהן ושמות נשותיהם שוים והילכך נותנו לאשת חברו ותירצו בה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשים נשותיהם אלא זה בפני זה ויש מפרשים שאין נותנין את הגט לאיש אא"כ מגרש את אשתו בפנינו ושתהא אשתו עמו לפנינו בשעת נתינה לידו ויש מפרשים שיהו השני יוסף בן שמעון בפנינו יחד ובפרק כל הגט יש בו דרך שלישי והוא ששני יוסף בן שמעון אין מתירין אשת אחד מהם אע"פ שגיטה יוצא מתחת ידה אלא בעידי מסירה וכל הדרכים האלו בה ודי לנו באחת מהן איזו שתזדמן וכל שאמת מהן מוציאה גט ונמצא יוסף בן שמעון אחר בעיר בלא שום הכר צריך שתביא ראיה על אחת משלש אלו והילכך אין לחוש לזו ושמא תאמר והיאך כותבין גט לאיש בלא אשתו ושמא יכתוב בניסן ולא יתן עד תשרי ומוכר פירות באמצע הזמן ומוציאה את הגט שמניסן וזוכה בפירות שלא כדין כבר פירשו במסכת גיטין בכיוצא בה שלדעת האומר כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות כדין היא טורפת ולדעת האומר יש לבעל פירות עד שעת נתינה אומרים לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך כמו שיתבאר שם:

6 ומ"מ חזרו והקשו בגמ' שמא הולך לו בעיר אחרת ומיסב שמו יוסף בן שמעון כשם זה שבעיר זו וכן מיסב שם אשתו כשם אשתו של חברו והרי עדי אותה העיר מוחזקים עליו בשם שהוא מיסב לו ומקבלו ונותנו לאשת חברו ואין טענה מצד העיר שנכתב בה שלא הלך לשם אלא דרך סחורה ואין כותבין לו אלא שם עירו והיא היא עיר של חברו ולא אמרו במסכת גיטין שמו שביהודה וגליל עמו אלא כשהיה שם דרך קבע ואע"פ שכותבין מ"מ שבמקום פלני נכתב הגט מאן מוכח שלא הלך פלני האחר לשם סוף סוף מה הועלנו בהכרת העדים שמו ושם אשתו אבל מ"מ אין להקשות שיוסף בן שמעון של עיר זו יביאהו לאשת יוסף בן שמעון שבעיר אחרת שהרי צריך לכתוב שם שם עירו ושם עירה ומ"מ דוקא בגט ומחשש איסור אבל בשובר אין מדקדקין כל כך ואין אנו צריכים בו לשם עירו ושם עירה ותירצו שאין כותבין לו עד שיוחזק שמו בעיר שלשים יום וכל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לומר שמא שם אחר יש לו ושנה שמו לאיזה רמאות וכל שלא הוחזק אין כותבין לו עד שיביא ראיה שזהו שמו או שיוחזק ואפילו בדקוהו לקרותו פתאום בשם זה והוא עונה אין זה כלום רמאה ברמאותיה מזדהר וכן הדין בכל השטרות שבעולם בין אותם שהסופר יכול לכתבם לאחד בלא חברו בין אותם שאין הסופר יכול לכתבם אלא מדעת שניהם אין כותבין אותם עד שיהו העדים מכירין שמותיהם שמא יבאו שנים ויעשו קנוניא ויעלו שמותיהם בשמות אחרים וכל שהוחזק שלשים יום אין חוששין לו עוד שאם כן אין לדבר סוף ולמדת שמי שבא ואמר כתבו שטר לזה שאני חייב לו מנה והיו העדים מכירים שם הזוכה אבל לא שם המתחייב אין כותבין עד שיביא ראיה שזהו שמו או יוחזק וכל שכן בהפך:

7 והבעל נותן שכר הגט ופירשו בגמ' שעכשו נהגו ליתן האשה שכר הגט כדי שלא ישהנו ביד הסופר והבעל נותן שכר שוברו:

8 כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו הואיל ומכירין שהרי אין בו זכות ללוה והלוה נותן שכר ומפרש בגמ' אע"פ שהיתה מלוה זו בתורת עסק שאין כל הריוח למלוה ואין כל ההפסד על הלוה ושאם ירצה המלוה ליפרע אין לו רשות בכך עד שיגיע זמנו ופירשו גאוני ספרד דוקא בשהעיד הלוה על עצמו שכבר קבל המעות אבל אם לא העיד על עצמו כן אין כותבין אלא מדעת שניהם ומ"מ אין כותבין למלוה אלא מדעת הלוה וכן לא אמרו שכותבין ללוה אע"פ שאין מלוה עמו אלא בשטר שיש בו קנין שאם אין בו קנין יש לחוש לכתב בניסן ולא לוה עד תשרי שאין לו לטרוף אלא משעת הלואה כמו שביארנו בראשון של מציעא:

9 כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו שהרי אין כאן שום חובה ללוקח אבל לא ללוקח אא"כ מוכר עמו והלוקח נותן שכר ופירשו בגמ' אף במוכר שדהו מפני רעתה כגון שמוציאין בה יתר על היוצא ממנה שמ"מ המוכר מפסיד וכמו שאמרו זבנת קנית זבינת אפסידת ואף בזו כתבו גאוני ספרד דוקא כותבין למוכר בלא לוקח כשהעיד על עצמו שקבל הדמים מן הלוקח שאם לא כן שמא מכוין הוא למכור לו על כל פנים ולדחקו בנתינת הדמים ואין דעתי נוטה בכל אלו שבכלם פירושם שאם המלוה או הלוקח יתרצו בכך יתרצו ואם לאו ולא כלום:

10 נמצאו גט ושובר ומלוה ומכירה נכתבין לבעל ולאשה וללוה ולמוכר שלא מדעת האחרים וכל השטרות במכירין אין כותבין שטרי אירוסין ר"ל שטרי פסיקאתא והם עניני התנאים שהוא נותן לבתו ושזה נותן לבנו וכן שטרי נשואין והוא שטר הכתבה והנדוניא אלא מדעת שניהם ושיסכימו שניהם בכך שמא יפחות לה מן הראוי ויש כאן חוב לשניהם והחתן נותן שכר שהוא הקונה ופירשו בגמרא אפילו היה צורבא מרבנן שמן הסתם היא נהנית בנשואיו ומהירה לגמור נשואיה ואינה קפידה על השכר אין השכר אלא על הבעל:

11 אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהם שיסכימו זה בהקנאתו לאריס וזה בקבלת טורח העבודה והמקבל נותן שכר ופירשו בגמ' אפילו בשדה בור שיש לומר שהבעלים נהנים הרבה בכך אין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם פירשו בגמרא שטרי בירורין בשני פנים אחד שטרי הטענות שכותבין שם כך וכך טען פלני וכך השיב לו פלני והשני שטר ברירת הדיינים כשבורר לו זה אחד וזה אחד והיאך כותב עד שיסכימו שניהם כל אחד על שלו ומכאן אתה למד שמשכתבו ברירתם וחתמו אין יכולין לחזור שאם כן מה צרך לדעת שניהם ושניהם נותנין שכר שהרי שניהם זוכין עכשו בשוה רשב"ג אומר לשניהם כותבין לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו פירוש בשטרי טענות ובמעשה בית דין שלדעת תנא קמא אין כותבין אלא אחד וכותבין בו זכות כל אחד מהם וחובתו ומשתתפין שניהם בשכר הסופר ודמי השטר ונהנין כל אחד בשל חברו וכל שאומר אין רצוני להשתתף עמך אלא כתוב שלך לבד ואני שלי לבד מדת סדום היא ורשב"ג אומר שאין זו מדת סדום שאם כן כל זמן שאני צריך לעיין ולהתבודד על הטענות אתה אומר שאתה צריך לו ושמא תאמר לעיין בה ביחד דמית עלאי כאריא ארבא והלכה כרבן שמעון:

12 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה ממה שלא נתבאר בביאורה כך הוא:

13 מאחר שביארנו שכל שלא הכירוהו העדים או שלא הוחזק שמו אצלם אין חותמין לו כל שטר שיצא בפנינו וצוח הלוה שלא לוה ממנו ושמא אחד העלה שמו כשמו אין חוששין לדבריו שלא חתמו העדים עד שהכירו או שהוחזק שמו אצלם ואפילו אמר העד לא זה היה אינו חוזר ומגיד אלא שחוקרין את הדבר יפה וכל שלא נמצא שם זיוף גובים בשטר זה ומ"מ בתלמיד חכם ושהחייב בשטר זה אשה שאין דרך תלמיד חכם לעיין בה כל כך חוששין לדבריו מעשה היה באחד מן החכמים שהיה חתום בשובר של אשה וצוחה לפני הדיין שמעולם לא עשתה שובר זה ובא החתום לפני הדיין וכששמע קולה אמר אף אני אמרתי באותה שעה שלא הייתי סבור לפי הקול שתהא היא אותה האשה הרמוזה עד שאמרו לי שמתוך בגרותה בגר קולה ונתעבה ועל דבר זה נשענתי וחתמתי ודנו בזה שאע"פ שאמרו אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן אין דרכו לבדוק בנשים כל כך ומ"מ אם אמר בודאי זו היא שחתמתי עליה נאמן אע"פ שאין דרכו לדקדק היכא דדק דק:

14 וגדולי המפרשים כתבו שמכאן אתה למד שזה שהצרכנו להיות העדים מכירים שמותיהם בכל השטרות סומך בזה אפילו על פי אשה ואפילו על פי קרובים וכמו שאמרו בענין חליצה שכותבין ואשתמודעינהו דאחוה דאבוה הוא אפילו על פי אשה שאם תאמר שאין לו לסמוך אלא מפי עדים היאך יכול לחזור ואף כשסמך על פי אשה או קרוב אין מקבלין חזרתו אלא בצורבא מרבנן ולענין אשה אבל אחר שדרכו לדקדק בעיון חזקה מדקדק וחותם ואיני מבין תוכן דברים אלו שכל שאינו נשען על הכרתו יראה בודאי שאינו סומך אלא על פי עדים ומעשה זה שהזכרנו טועה היה בה מאיזה צד דמיון אלא שהיה מפקפק בה מצד הקול עד שאמרו לו שמתוך בגרותה נתעבה קולה ומ"מ על הכרתו היה סומך ואין זה דומה לחלוצה שסומכין על עבד או אשה וקטן לומר שזהו אחי פלוני מאביו וחולצים על פיהם שבחליצה טעם הדבר מפני שהוא דבר העשוי להגלות ולהיות אמתת הענין מתבררת שלא מפיהם והוא הוא הטעם בעדות אשה שאף בעבד ואשה ועד מפי עד ומפי הכתב נאמנין משום עגונה הקלו בה הואיל והדבר עשוי להגלות ולהתברר ומ"מ אתה למד מכאן שעל קצת הכרת עצמו הוא נסמך בענינים אלו ומ"מ זו של חליצה יש אומרים שאין הבית דין סומכין לחלוץ על פי קרוב או אשה אלא שהעדים המעידים שזהו אחיו מאביו נודע להם דבר זה קודם מעשה מפי קרוב או אשה וכבר ביארנוה במקומה בפרק החולץ: